לקרוא את טראמפ בטהרן: סופשבוע גורלי לאיראן | מאמר מיוחד

אז אחרי ככלות הכל, נראה שבסוף השבוע צפויות להתקיים שיחות ישירות בין ארה"ב לאיראן, בתיווך עומאני. לפי הדיווחים, כל צד הסכים להתפשר – האמריקנים על מיקום המו"מ ואילו האיראנים על תחומי המו"מ. הפשרה האמריקנית היא בעיניי טקטית אבל זו האיראנית מצריכה חשיבה מעמיקה יותר.

במשך שנים האיראנים סירבו לדבר עם האמריקנים על כל סוגיה זולת הגרעין והנה כי כן, ולפחות על הנייר, יש נכונות לדון על סוגיות נוספות, ובראשן תכנית הטילים הבליסטיים של איראן ומעורבותה באזור. גם אם זה תרגיל טקטי במו"מ, הרי שעצם הנכונות ההצהרתית להתפשר – אם הדיווחים אכן נכונים – הוא עניין תקדימי שמגלם שינוי משמעותי מאוד במדיניות האיראנית.

אפשר להניח שהשינוי הזה קשור קודם כל באמינות האיום הצבאי של טראמפ. קיסינג’ר אמר פעם שדיפלומטיה עובדת באופן האפקטיבי ביותר כשהיא מגובה בכוח, ונראה שלנשיא הזה יש גיבוי משכנע במיוחד: הוא שלח ארמדה צבאית משמעותית מאוד למזרח התיכון, מצהיר בכל הזדמנות שהוא עשוי לתקוף באיראן, וכשברקע שורת הפעולות הצבאיות אותן מימש מאז כניסתו לתפקיד – לא פלא שמנהיג איראן מאמין בכל ליבו לאיום האמריקני. במילים אחרות, אופציה צבאית אמריקנית היא איום ממשי מאוד בעת הנוכחית, ואת הכתובת הזו יודעים לקרוא בטהרן היטב.

וזו לא עוד אופציה צבאית אמריקנית: בפעם הראשונה מזה שנים רבות, ארה"ב משתעשעת ברעיונות של החלפת משטר, שהיו אך לפני שנים בודדות רעיונות רעילים שזוכים לקונצנזוס שלילי בוושינגטון ובציבור האמריקני, הלאה והעייף מהמלחמות האינסופיות בעיראק ובאפגניסטן. מחאות הענק באיראן, החולשה ההיסטורית של המהפכה האסלאמית, זקנתו של המנהיג, חווית ההצלחה של טראמפ מהפעולות הצבאיות הקודמות (ובראשן לכידת מאדורו והתקיפה באיראן ביוני האחרון), האיבה המסורתית של טראמפ ושל גורמים בממשל לאיראן ואולי אפילו התסכול מכך שהנשיא לא קיבל את פרס נובל לשלום – כל אלה, ביחד או בנפרד, תרמו כנראה להערכה באיראן שארה"ב אכן עשויה לפעול צבאית על מנת להפיל את המשטר או להרוג את המנהיג. בבחירה בין עימות קי ומי עם המעצמה החזקה בהיסטוריה לבין פשרות כואבות, איראן בחרה – ולא בפעם הראשונה – בכוס התרעלה. הדבר הזה נכון שבעתיים לנוכח סמיכות הזמנים לאתגר הפנימי החמור ביותר שאיתו התמודד המשטר מאז ומעולם.

אבל יש סוגיה נוספת, מעניינת גם כן, שנכון לקחת בחשבון. זרועות התמנון האיראני מצויות בנקודת שפל שלא הייתה כמותה. חזבאללה – תעודת הביטוח של המשטר ויקירה של איראן – הוא צל חיוור של עברו. משטר אסד קרס ואותו החליף משטר אחר, העוין באופן עמוק את איראן ואת הציר השיעי. חמאס והג’האד האסלאמי – מרכזי הכובד של הטרור הפלסטיני, הודות לתמיכה הצבאית והכספית של המעצמה השיעית – נחלשו באופן דרמט י במלחמה. אפילו בעיראק – קו ההגנה החשוב ביותר של איראן באזור – נשחקת בהדרגה טביעת האצבע האיראנית. במובן הזה, האסטרטגיה האיראנית האזורית נמצאת כולה בנפילה חופשית, שלא לומר בקריסה, ובמצב כזה שהמניה בשפל – אפשר לגמרי לדמיין תרחיש שבו איראן מקריבה חלק מרגלי התמנון כדי להציל את הראש. בראייתי, הסבירות לפשרות מרחיקות לכת על מעורבותה האזורית – דבר שהיה סדין אדום עד לפני שנים בודדות - הולכת וגדלה.

גם תכנית הגרעין הוסגה באופן משמעותי לאחור במבצע "עם כלביא", ואיראן מבינה היטב את המשמעויות של חזרה לפעילות שלה. בנסיבות הנוכחיות, זה אך טבעי שאיראן תסכים להתפשר על נדבכים שבעבר היא לא הסכימה אפילו לדון עליהם. בנסיבות של איום אמריקני צבאי אמין, אפשר לדמיין ויתורים מרחיקי לכת, עד כדי זניחה מוחלטת של הרכיבים הצבאיים בתכנית הגרעין ומנגנוני בקרה שיוודאו שאיראן לעולם לא תוכל לחזור לתכנית שכזו. להבדיל, סביר שאיראן תדרוש – ואני משער שגם תקבל – הכרה בינלאומית ואמריקנית בפרט בזכותה להעשיר גרעין אזרחי, ללא העשרה דה פקטו על אדמת איראן.

וכעת, לסוגיית המורכבת מכולם: הטילים הבליסטיים. כאן השתנו כמה דברים. קודם כל, ישראל וארה"ב למדו על בשרן את חומרתו של האיום במהלך המלחמה האחרונה. זהו איום קונבנציונאלי אומנם, אבל מסוג אחר לגמרי לזה ש ישראל הורגלה אליו בעבר. כאן, בשונה מהמעורבות האזורית או הגרעין, המגמה מדאיגה: איראן תייצר יותר טילים באפקטיביות גבוהה יותר ולטווחים גבוהים יותר. בחלוף זמן איראן תחזיק ביכולות להרוות את המזרח התיכון כולו בהיקף טילים חסר תקדים, וזה לא יהיה מופרך לחשוב שבעוד שנים היא תחזיק ביכולות לשגר טילים עד לאדמת ארה"ב. זהו איום חמור מאוד, ואפשר להבין את הנחישות לשלב אותו בשיחות. מצד שני, אפשר לשער שהאיראנים לא יסכימו כאן לפשרות מהותיות ביכולת הצבאית היחידה שמבטיחה בראייתם את הישרדות המשטר. לפיכך, אני משער שבתחום הזה צפויות המחלוקות החריפות ביותר בין ארה"ב לבין איראן.

ומעל הכל מרחפת שאלת הזמן. המשטר נמצא כאמור בנקודת השפל החמורה ביותר שלו מאז ראשיתה של המהפכה האסלאמית, ובנסיבות האלה עולה השאלה מדוע להגיע להסכם שיציל משטר שוקע. יש שיגידו שזה הזמן לקדם באופן אקטיבי את האסטרטגיה להפלת המשטר, בין אם באמצעות הפעלת כוח צבאי ובין אם לאו, ויש שיגידו שזו דווקא הנקודה הטובה ביותר מאז ומעולם להביא את המשטר לזנוח, דה פקטו, שניים מהאיומים החמורים ביותר שהושתו אי פעם על ישראל וארה"ב: הגרעין והתמנון האזורי האיראני. וכעת נותר להמתין. החשדנות והאיבה בין איראן לבין ארה"ב גדולות מאוד וצפויות להקשות מאוד על משא ומתן אפקטיבי. ארה"ב עשויה למצמץ ראשונה, בייחוד בשל יכולתו של טראמפ למתג כל הסכם כדבר הטוב ביותר שנחתם מאז ומעולם, ואולי גם הבנ תו לגבי המחירים האפשריים של מערכה צבאית ארוכה והשאלות הגדולות לגבי יכולתה של פעולה צבאית להביא לשינוי המיוחל באיראן. מצד שני, תקיפה אמריקנית באיראן היא עדיין תרחיש ריאלי, ו אי אפשר לשלול שנשיא ארה"ב כבר החליט לבצע אותה, בשל ההזדמנות ההיסטורית בראייתו לשנות את המזרח התיכון לטובה. השיחות הקרובות בעומאן תהיינה מכריעות לעניין זה (בהנחה והן לא תרגיל הטעיה אמריקני), ומכל מקום המשטר ימשיך להיות עם שבע עיניים על האיום מבית, שיכול להתלקח שוב במהירות. כך או כך, אין ספק שאלה הימים הגורליים ביותר של המשטר האיראני מאז ,1979 מבית ומחוץ.

דמדומים של משטר הם דבר מורכב וחמקמק מאוד להערכה, ובכל זאת נראה שזו התקופה שבה המשטר מצוי בה. כעת נותר לראות האם איראן תלך בדרכה של האימפריה הרומית, שגססה במשך שנים רבות, או דווקא בדרכו של הנשיא אסד שברח למוסקבה בתוך פחות משבועיים מאז שפרצה מתקפת הפתע נגדו. כרגיל, את התשובות יידע רק שר ההיסטוריה.

*הכותב הוא סא״ל במיל׳, עמית מחקר בכיר ב-JPPI, ראש תחום אסטרטגיה בחברת אלסייט, מרצה*