לא על הסף, הקריסה כבר כאן: העסקים בצפון מתפרקים והמדינה מנותקת

המלחמה המתמשכת בצפון, חוסר הוודאות הביטחונית והיעדר מענה ממשלתי אפקטיבי הפכו מציאות קשה למשבר כלכלי עמוק, משבר כלכלי שנבלע ברעש הטילים, שנדחק הצידה בשקט - אבל הרסני. לא מדובר בעוד האטה, לא בעוד ירידה זמנית בפעילות, אלא בעצירה כמעט מוחלטת של מנועי הצמיחה המרכזיים של הגליל: העסקים הקטנים והבינוניים. אלו שאמורים להחזיק את הכלכלה המקומית, להניע תעסוקה, לייצר יציבות פשוט לא עובדים.

לא חלקם. כמעט כולם. במהלך מלחמת חרבות ברזל טיפלנו בכ-1,800 עסקים בצפון בניסיונות הישרדות- גיוס אשראי, דחיית תשלומים, בניית פתרונות מימון נקודתיים כדי לאפשר להם להחזיק את הראש מעל המים. עוד לפני הסבב הנוכחי, מתוך אותם 1800 בעלי עסקים 28% לא שבו לפעילות, זה היה עבורם מעט מידי. זה לא נתון שולי, אלא תמרור אזהרה בוהק שהיה חייב להיות מונח על שולחן ראש הממשלה רגע לפני היציאה למלחמה הנוכחית. היה אמור לעניין אותו לא פחות מכלל השיקולים האחרים שהונחו על שולחנו. אלא שאיש לא עצר, לא הבין את עומק הבעיה ולא דאג לפתרון ומענה.

והיום, בתוך הסבב הנוסף, כשהמדינה מתעלמת מהעסקים, התמונה קיצונית בהרבה - אלו ששרדו בקושי את הסבבים הקודמים, נמצאים שוב בלי פעילות, בלי הכנסות ובלי אופק. כך היה בפורים, בפסח וממשיך איתנו גם לעצמאות - ימי שיא הכלכלה, הפכו לסמל של ההתרסקות.

לא תיירות, לא צריכה, לא תנועה - אלא הסתגרות במרחבים מוגנים. את הפסח האחרון רבים מבעלי העסקים לא עברו בזכות עבודה, אלא בזכות קמחא דפסחא. זו לא מטאפורה, זו המציאות העגומה של העצמאים בישראל לאחר 6 וחצי שנים של משברים, מגפות ומלחמות ובהעדר טיפול לאומי. כך נראית קריסה כלכלית אמיתית: לא בגרפים ולא בכותרות, אלא בבתים, במשפחות, בעסקים שהפכו ממקור פרנסה למקור דאגה. הבעיה העמוקה אינה רק אובדן ההכנסות, אלא המחנק התזרימי שנוצר בדיוק ברגעים שבהם אין לעסקים שום יכולת לייצר הכנסה. ההוצאות לא נעצרות- שכירות, שכר, ספקים, החזרי הלוואות, מע"מ מס הכנסה, ארנונה - אבל ההכנסות כן. זה פער שאף עסק, גם לא חזק ויציב, לא יכול לספוג לאורך זמן.

כשזה קורה לעסק אחד זו כואב, אבל כשזה קורה לאלפי עסקים באזור שלם זו כבר בעיה מערכתית של המשק הישראלי, זו טרגדיה. מדינת ישראל מדברת בצדק על ביטחון, על הצורך להכריע את האויב ולהחזיר שקט לגבולות, אבל ביטחון לא נמדד רק בהיעדר אזעקות. ביטחון אמיתי כולל גם עורף כלכלי מתפקד או לכל הפחות שורד, וזה ממש לא המצב בצפון. אי אפשר לנהל מלחמה כשמאחוריך כלכלה מתפרקת, ואי אפשר לדבר על שיקום הצפון כשאין עסקים שישתקמו. היעדר תחושת הדחיפות הוא אולי המרכיב המדאיג ביותר בסיפור הזה. אין מתווה ברור, אין ודאות, אין רשת ביטחון אמיתית. יש דחיות, יש דיונים, יש כוונות- אבל אין פעולה בקצב ובקנה המידה שנדרש. והזמן, בניגוד למה שנדמה, לא קופא. כל יום שעובר בלי מענה הוא עוד עסק שנשבר, עוד משפחה שנכנסת לסחרור, עוד חוליה בשרשרת הכלכלית שנקרעת.

אומנם אנחנו יצרנו מספר מתווים באמצעות קרנות וגופים שונים באמצעותם אנחנו מגייסים אשראי אטרקטיבי לעסקים כדי לתת להם חמצן אבל זה לא הפתרון הכולל. אם המדינה לא תיכנס לאירוע עכשיו, באופן מיידי, עם מענקים, פתרונות תזרימיים והבנה שהאירוע הזה אינו זמני אלא מתמשך- המשבר הזה לא יישאר בעסקים, הוא יקריס את הכלכלה הצפונית ומשם יחלחל למערכת הבנקאית, לשוק העבודה, לצמיחה הלאומית. המשק הישראלי לא קורס מטילים. הוא קורס כשעסקים מפסיקים לנשום ואף אחד לא ממהר לחבר אותם לחמצן. השאלה כבר איננה האם תהיה פגיעה, אלא כמה עמוקה היא תהיה – וכמה ממנה היה ניתן למנוע. עדיין יש חלון הזדמנויות לפעול, אבל הוא הולך ונסגר. מהר.

*הכותב הוא בעל חברה ליעוץ פיננסי לעסקים*